לאחרונה הייתה לי הזכות להשתתף ב״מועדון כתב״, אירוע חודשי המביא כותבות וכותבים כדי להגן על מילה שנבחרה עבורם מתוך צמד מילים מנוגדות. אני קיבלתי את המילה "מרד", שמרגישה הולמת במיוחד בהתחשב באווירה הפוליטית בישראל כרגע. הביצוע המביך מצורף: FB: https://fb.watch/ic-aqtb96N/ IG: https://www.instagram.com/p/CnwG9cULTBY/ YouTube: https://www.youtube.com/watch?v =De-1ww3V8Fw

בתוך חודשים ספורים, עלולה להיכחד מרבית היצירה הישראלית לטלוויזיה. כן, לצערי קראתם נכון. לא רק התאגיד, אלא חלק עצום מהיצירה המקורית כולה כמו שאנחנו מכירים אותה – דרמה, קומדיה, ילדים, דוקו, סאטירה ועוד – עלול להיעלם כתוצאה מהמהלכים שמבצע בימים אלה שר התקשורת שלמה קרעי. ואת כל זה הוא יעשה, פחות או יותר, בטעות.    אני יודע שזה לא סוג הדברים שמתחשק לנו לשמוע כרגע. וכן, זה לא פייר. אין לנו אנרגיות, דברים קשים בהרבה קרו ועודם מתרחשים, ועדיין – מדובר באזעקת אמת. אם אנחנו רוצים להמשיך ליצור ולצרוך תרבות ישראלית בטלוויזיה – אנחנו חייבים לגייס את הקשב והכוח שנותר לנו.   הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות שבהן ניסו לסגור את התאגיד, האיום יותר מורכב ומתוחכם (ואפקטיבי), ומגובה בתזמון מסוכן במיוחד. אז בפוסט הקרוב אני אנסה להסביר – בקצרה ככל האפשר – מה בעצם קורה, איך זה ישפיע עלינו, ומה אפשר לעשות כדי לעצור את זה.   אז מה בעצם קורה? מאז תחילת כהונתו, שר התקשורת קרעי מתכנן להעביר רפורמה בתקשורת הישראלית שמטרתה המוצהרת היא לייצר תחרות, אבל בפועל תחליש את כל גופי התקשורת בישראל שמשדרים חדשות, תשתלט על חלקם ותסגור אחרים (מלבד אחד, אשאיר לכם לנחש איזה).   אלא שרפורמות כאלה קשה להעביר. לכן הוחלט להעביר את הרפורמה הזו בשיטת הסלאמי המפורסמת, באמצעות 16 חוקים נפרדים שמוגשים כהצעות חוק פרטיות. מה זה אומר שהן פרטיות? שהן לא דורשות שום עבודת מטה מקדימה שתבחן את המשמעויות, את ההשלכות, מקרים מקבילים בעולם, או בקיצור – בלי שום תוכנית עבודה אמיתית. ואכן ניכר שעבודת מטה כזו לא נעשתה. כמו כן, הצעות פרטיות לא מחויבות לעבור דרך הייעוץ המשפטי שעשוי למצוא, סתם נגיד, שהן לא חוקיות.   בין הצעות החוק הפרטיות האלה תוכלו למצוא ממתקים כמו: חוק להפרטת התאגיד (שנאמר כבר בפירוש על ידי יוזמיו שמטרתו היא לסגור את התאגיד ולמכור את נכסיו); חוק תקציב התאגיד (תוכנית גיבוי למקרה שהחוק הקודם ייפול, הצעה שתכפיף את תקציב התאגיד לתקציב המדינה וכך תאפשר לחנוק אותו תקציבית ו/או להפעיל עליו לחצים פוליטיים); מתן סמכות לשר התקשורת לסגור ערוצי טלוויזיה ואינטרנט פחות או יותר כאוות נפשו; הלאמה של שיטת הרייטינג שתיתן למשרד התקשורת יכולת לעוות את הנתונים כרצונו (כוח פוליטי עצום על הערוצים המסחריים); הורדת מכסות תוכן מקורי מהערוצים המסחריים (הרחבה בהמשך); סמכות לשלטון לבצע חיפושים באולפני טלוויזיה (ואם זה נשמע לכם מוכר אז כנראה חייתם תחת הממשל ההונגרי, שממנו נלקח הרעיון); ועוד ועוד הצעות מדירות שינה. סיכום של כלל ההצעות והשלכותיהן תוכלו למצוא במצגת שלקוחה מהרצאתה המצוינת של ליאורה ניר, פה .   כל ההצעות האלה אינן תיאורטיות – הן כבר מקודמות במלוא הכוח. המדוברת יחסית מביניהן היא חוק סגירת התאגיד שעבר בקריאה טרומית רק בשבוע שעבר. אבל גם אם החוק הספציפי הזה ייבלם – מה שממש לא בטוח שיקרה – מספיק שיעברו חלק מהחוקים האחרים כדי שהתקשורת החופשית בארץ תסבול מכה קשה. מי שלא יציית, ייסגר. ומי שיישאר, יהיה מפוחד מכדי לדווח אמת שלא נוחה למשטר.    היצירה הישראלית המקורית היא אפילו לא המטרה פה. המטרה היא החדשות. היצירה המקורית היא מה שנקרא ״נזק אגבי״. אלא שהנזק האגבי הזה עלול למחוק את היצירה הישראלית כולה. ככה בקטנה.   אז איך זה ישפיע עלינו? אני מניח רגע את ריסון התקשורת החופשית בצד – על אף שזו מטרת הרפורמה האמיתית, שתביא להידרדרות היסטורית בדמוקרטיה הישראלית – פשוט כי זה לא התחום שלי, וחכמים ממני יכולים לדבר על כך יותר בידענות.    בואו נתחיל משאלה בסיסית יותר: למה בכלל צריך כסף ציבורי בשביל ליצור תוכן ישראלי? או במילים אחרות, למה אנחנו צריכים לשלם על זה? הסיבה היא – כשל שוק. בענף התרבות במדינת ישראל השוק הצרכני קטן מכדי לתמוך כלכלית במרבית ענפי התרבות, ובהם בענף הטלוויזיה. במילים אחרות – רוב תוכן המקור הטלוויזיוני בעברית הוא לא רווחי, בלי שום קשר לאיכות שלו. על מנת שתתקיים תרבות ישראלית, נדרשת תמיכה תקציבית מהמדינה. זו פשוט המציאות העובדתית. לגיטימי בהחלט להחזיק בתפיסת עולם כלכלית שדוגלת בשוק חופשי ובהגברת התחרות, אבל צריך להבין את ההשלכות במקרה הפרטי של התרבות הישראלית: בלי רגולציה ותמיכה תקציבית – אין אותה. עד כדי כך פשוט. ומי שמספר לכם אחרת, כמו שאומרים, כנראה מוכר לכם משהו.   רוצים הוכחה פשוטה? תסתכלו על סלקום ופרטנר. שניהם גופים שמשדרים דרך האינטרנט. בגלל שהחקיקה בישראל מיושנת ואף פעם לא התעדכנה כדי לכלול רגולציה שכוללת שידור באינטרנט, נוצר מצב בו סלקום ופרטנר פשוט לא מחויבות ביצירה מקורית. וכך, בכמעט עשור של פעילות, שתיהן לא ראו לנכון להשקיע בתוכן מקורי ישראלי בכלל. קשה להאשים אותן – זה לא עסק משתלם, ואיש לא מכריח אותן. אבל זה סמן מבהיל לגבי מצב התוכן הישראלי במצב של היעדר רגולציה שמעודדת יצירה.    אבל למה כשמדברים על סגירת התאגיד בעצם מדברים על החרבת היצירה הטלוויזיונית כולה? הרי מדובר רק בגוף שידור אחד, לא? מה עם האחרים? אז קודם כל חשוב להבין שכבר היום חלק עצום מהיצירה הישראלית נעשית עבור תאגיד השידור, בין אם זה כאן11, כאן חינוכית, מכאן, דיגיטל, רדיו ועוד. זה כי תקציב התאגיד מוקדש בחלקו הגדול ליצירה מקורית ובניגוד לגופי שידור אחרים, תקציב זה מוגן בחוק ואינו תלוי באינטרסים מסחריים, במפרסמים או במנויים. זה בניגוד למשל לקשת, שיודעת שמאסטר שף תביא הרבה יותר צופים עבור המפרסמים שלה מכל סדרת דרמה או קומדיה.   במצב הנוכחי הזה גם אם היה מדובר בפגיעה רק בתאגיד, זו הייתה מכה אנושה ליצירה הישראלית. אלא שלא מדובר בפגיעה רק בתאגיד. יס והוט, שני הגופים המשמעותיים הבאים בכמות היצירה המקורית, מסיימים את הרישיון שלהן בחודשים הקרובים וצפויים לעבור לשדר אך ורק על רשת האינטרנט, שם – אתם אולי זוכרים ממקרה סלקום ופרטנר – אין רגולציה שתחייב אותן לייצר תוכן ישראלי מקורי, שהוא כאמור עסק לא משתלם.    אז הורדנו מהשולחן את כאן, יס, והוט. מי נשאר? קשת ורשת. אם נדמה לכם שהן לא מפיקות סדרות רבות גם היום, אתם לא טועים. אלא שבזכות החוקים החדשים גם הרגולציה המועטה שהופעלה עליהן, תופחת בחצי. בין השאר, אגב, גם תוסר מרשימת הסוגות שמחויבות בהפקה לפי הרגולטור קטגוריית הסאטירה. כלומר, אם ערוץ ירצה להפיק מתקציבו תוכנית סאטירה, זה לא ייחשב לו כחלק ממכסת התמיכה שהוא נדרש לה ביצירה מקורית (מה שמכונה ״סוגה עילית״). ככה תהפוך ברגע הפקה של תוכניות סאטירה ללא-כלכלית. למה? אפשר לנחש.   אז מה כל זה משאיר לנו? כמעט כלום.    אפשר לשאול – האם בכלל צריך תרבות ישראלית? אני לא יכול להתעלם מזה שבסופו של דבר, אני מדבר פה גם מפוזיציה של יוצר, שיש לו אינטרס מובהק שתהיה כזו. אבל נדמה לי שמבחינת רובנו, סדרות ישראליות – ואני אפילו לא מדבר רק על סדרות התאגיד והחינוכית – הן חלק מהזהות שלנו. חלק ממה שהופך אותנו לשייכים לעם מסוים. חלק מהשפה והחוויה המשותפת שלנו. אז אם מסיבה כלשהי לפרק את הזהות של עם היא המטרה שלכם – אני יכול בהחלט להבין למה מחיקת התאגיד והיצירה המקורית היא תחנה חשובה בדרך.   אגב, אני לא היחיד שמרגיש ככה. עמדת הציבור היא חד-משמעית בעד קיומו של תאגיד השידור – בסקר שנערך רק בסוף השבוע הקודם בחדשות 12, נמצא שכ-58% מהישראלים נגד סגירת התאגיד, רק כ-22% תומכים בכך, והאחרים לא יודעים. כך שגם לא מדובר פה בהגשמת רצון הרוב, אלא ב... משהו אחר.  אחת הטענות הפופוליסטיות, שלמרבה הצער תפסה תאוצה, היא שלא רבים צופים בתאגיד. זהו שקר מניפולטיבי, שמסתמך בכוונה רק על הצפייה הלינארית שמזמן אינה נתון רלוונטי, בעוד שהיתרון הגדול של תכני התאגיד הוא זמינותם בחינם ברשת – שם הם נצפים במאות מיליונים על ידי מגזרים רבים ומגוונים. רק השבוע הוכרז כי בפעם השלישית ברציפות, אחד מפרקיה של "קופה ראשית" הוכתר לסרטון הנצפה ביותר ביוטיוב ישראל.   יש גם לומר שכל זה קורה במקום הרפורמה שדווקא כן הייתה צריכה לקרות בתקשורת : זו שתחיל רגולציה על גופים כמו פרטנר, סלקום, נטפליקס, דיסני, וכל מי שבוחר לשדר בישראל. כזו שתחייב אותם להחזיר כספים לשוק היצירה המקומית בתמורה לכסף הרב שהם לוקחים מכולנו, ובתמורה למנויים שהם גוזלים מגופים מקומיים שכן מחויבים לרגולציה. צינור חמצן ליצירה הישראלית, שנחוץ בדחיפות, ובמקומו הוחלט להזריק רעל.   לבסוף, יש לציין גם את האלפים הרבים של משפחות שתלויות כלכלית בתאגיד בפרט ובתעשיית הטלוויזיה בכלל, ועומדות להיפגע קשות. ביניהן גם שלי. אבל אני לא מצפה מהממשלה, ואפילו לא מרוב הציבור, שיצאו מהכלים בגלל הפרנסה שלי. אני גם לא מצפה שכולם ידברו על המתקפה על היצירה הישראלית בזמן שמסביב החברה שלנו מתפרקת, המלחמה הנוראית בעזה מסתמנת כמלחמת נצח והחטופים עדיין לא בבית. ועדיין, אם נאבד בדרך את התרבות והתקשורת, כולנו נתעורר ביום שאחרי למדינה חשוכה הרבה יותר.   אז מה אפשר לעשות? האם בג״צ לא יעצור את כל זה? אולי, אולי לא. ממש לא בטוח, בתקופה שבה בג״צ בעצמו נעשה שמרני, מוחלש ומאוים. בכל מקרה, כנראה שגם בג״צ בשיא כוחו לא יכול לבלום את הכול. לעצור 16 חוקים זה לא עניין פשוט. לצערנו, מתכנני המהלך הפיקו לקחים מהעבר.     אז מה כן אפשר לעשות? קודם כל – ליידע ולהרעיש.    לא סתם כל המהלך הזה נעשה בחסות המלחמה, התשישות והדכדוך שהיא משרה ברבים מאיתנו. יש פה ניסיון להעביר את הדברים מתחת לרדאר הקולקטיבי שלנו. לכן בניגוד לפעמים הקודמות שבהן סגירת התאגיד נבלמה בזכות אלפי אנשים שיצאו לרחובות – הפעם מהלך הסגירה בהחלט עשוי להצליח. זה אלא אם נעשה רעש ונבהיר לשלטון שלמתקפה הזו יהיו מחירים ציבוריים.   שתפו תכנים בנושא, דברו עם אנשים סביבכם, גם ובמיוחד עם כאלה שלא קשורים לתחום. גם ובמיוחד עם כאלה שלא שייכים למילייה שלכם. תדאגו שכולם ידעו שאם לא ייעשה משהו ועכשיו, בתוך כמה חודשים לא תהיה קופה ראשית, לא שקשוקה, לא טהרן, לא כראמל, לא בואו לאכול איתי, לא האחיין שלי בנץ, לא מונדיאל בחינם, לא השתתפות באירוויזיון, ועוד ועוד ועוד.   הצטרפו לקבוצות המאבק ברשת – כמו קבוצת שומרי מסך , או מטה היצירה הישראלית ( פייסבוק , אינסטגרם ), או קבוצת הוואטסאפ הזו  ליצירת תוכן במאבק נגד חיסול התאגיד. אם אתם/ן חלק מתעשיית היצירה המקומית, הצטרפו ל איגוד התסריטאים  או ל איגוד הבמאים  או לאחד האיגודים האחרים.   צאו. הפגינו. הצטרפו לכנסים ולאירועי המחאה שיש ועוד יגיעו. תעשו כמה שיותר רעש. במאבקים הקודמים על התאגיד זה עבד – הפעם זה פשוט קצת יותר מאתגר להקים ולהוציא אנשים. רוצים להגיע לוועדות הכנסת בנושא? בשבועות הקרובים יש כמה וכמה מהן, ונציגי המאבק יהיו שם וישמחו שתצטרפו – פרטים בלינקים לעיל. רעיונות לפעולות מחאה יצירתיות? ברינג איט און. יכולת להגיש בג״צים – בונוס. כל מקל בגלגלים של החקיקה שיעזור לנו לשרוד עד הבחירות הבאות הוא מבורך.   בקיצור, אם אנחנו מעוניינים בהישרדות הדרמה הישראלית, זה הזמן שלנו – גם אם זה מנוגד לחלוטין לאופי היומיומי שלנו – להתחיל להיות דרמטיים.   ושיהיה לכולנו (טוב, בניכוי שרי הקואליציה) בהצלחה.

בשבועות האחרונים משודרת בכאן11 העונה החדשה, השלישית והאחרונה של ״ המפקדת ״ - עונה שנכתבה בזמן ניסיון להפיכה משטרית, צולמה בזמן מלחמה איומה ומשודרת במה שהיא אולי התקופה הקשה ביותר בתולדות המדינה. לא נסיבות אידיאליות לחיות בהן, או ליצור בהן, או להתיישב לצפות בסדרת טלוויזיה. עם זאת, לשמחתנו, היא מתקבלת בינתיים באהבה רבה. אנחנו מאוד גאים בעונה הזו ומקווים שהיא תספק מעט בריחה ונחמה, או לכל הפחות חשיבה מחודשת על חשיבותו של קרמבו. ימים ראשון ושלישי ב כאן11 , כאן BOX וב יוטיוב .

התארחתי אצל זוהר אורבך הנפלא כדי לדבר על חמישה סרטים שאני מאוד אוהב ולגלות שהטעם שלי בקולנוע נשאר תקוע בימים בהם בלוקבסטר עוד לא היה פודקאסט אלא בית עסק לגיטימי-למחצה בחיינו. להאזנה: https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/blockbuster/818416/

בניגוד להיגיון הישר, הוזמנתי שוב להתארח ב״מועדון כתב״, הפעם כדי להגן על המילה ״נפש״. לא הייתי בטוח איך ניתן להגן על הנפש בתקופה הזו, אז פניתי לקונגלומרט בידור אהוב כדי לקבל מעט השראה ועל הדרך למכור פרויקט חדש. בתמונה - פרומפט שהזנתי בצ׳אט ג׳י פי טי. לצפייה: https://www.facebook.com/watch/?v=406932761699292 https://youtu.be/Y9hsBnHRUoI?si=7KFMHWa3z91gmNxt

אז כבר שאלתי את עצמי האם בכלל צריך לכתוב עכשיו, והגעתי למסקנה שכן. עכשיו אני צריך להתמודד עם שאלה קשה לא פחות – איך בדיוק? ואני עדיין לא מתכוון לפרקטיקה הטכנית של הכתיבה, עליה עוד אחפור פה בהרחבה בעתיד. אני מתכוון למשהו בסיסי הרבה יותר, משהו שלפחות עבורי הוא מכשול גדול לא פחות – איך לייצר את התנאים לכתיבה? כלומר את הריכוז ואת השגרה הנדרשים כדי לכתוב כל יום (פחות או יותר), כפי שנדרש כדי לכתוב סדרה, סרט או כל פרויקט ארוך אחר? בפוסט הזה ארכז את הלקחים והכלים שגיליתי שעוזרים לי במשך שנים של קושי יום-יומי להתיישב לכתוב. את חלק מהכלים אימצתי או גנבתי מאחרים, חלק גיליתי על בשרי, ואני מקווה שלפחות כמה מהם יימצאו כמועילים עבור מי שמתמודדות ומתמודדים עם שיתוק כתיבה. על אף שפוסט זה נכתב בתקופת חירום – הוא מיועד לחלוטין גם לתקופות שגרה. כי מה לעשות שלהתיישב לכתוב זה קשה גם ביום רגיל. ובעצם הכלים האלה מיועדים לכל משימה יצירתית או חשיבתית שדורשת ריכוז, לא רק לכתיבה – ובפרט כשמשימה זו נעשית בעבודה מהבית. למען הסדר הטוב חילקתי אותם לחמש קטגוריות: בחירת הזמן, בחירת המשימות, סט אנד סטינג, עזרים חיצוניים, וגישה מנטלית. ומכיוון שבאופן אירוני אני מתחיל לחצות את הגבול שבין כתיבת ההקדמה לדחיינות של כתיבת הפוסט עצמו, הנה מתחילים: בחירת הזמן כמה שהייתי רוצה להיות אדם שכותב בלילות. זה לא רק הדימוי הרומנטי של כתיבה לאור עששית - לכתיבה בלילה יש גם יתרונות פרקטיים לא מבוטלים כמו אפס טלפונים ומיילים, והרבה פחות פעילות להתעדכן בה בחדשות או ברשתות החברתיות. אבל מה לעשות שאני אדם מנומנם. וככזה, אחרי השעה 22:00 המוח שלי מסוגל לייצר במקרה הטוב את הריכוז הנדרש לבהייה משותפת עם בת זוגי בתוכן טלוויזיוני נישתי מאתגר מינימלית. מאותה סיבה אני גם לא מצליח להיות האדם האחר שהייתי רוצה להיות, זה ששייך לאסכולת סטיבן קינג, שמתעורר בשעה 5:00 ומספיק לתקתק שלוש שעות כתיבה לפני שהעולם בכלל התעורר. אם אתם משני סוגי האנשים האלה – באמת שכולי קנאה. אני, לצערי, תקוע עם מוח בסיסי להחריד ששעות הריכוז המיטביות שלו הן בין 9 בבוקר לארוחת הצהריים. בכל מקרה, בואו לא נשפוט את עצמנו, בשביל זה יש את כל שאר החיים. מה שחשוב כרגע זה להבין מתי השעות הטובות, השעות הבינוניות והשעות הגרועות שלנו, לקבל את עצמנו ככאלה, ולפעול בהתאם. כמובן שלשעות הטובות שלנו מתווספים גם אילוצים אובייקטיביים נוספים – בין אם הם דדליין מתקרב, ילדים מתעוררים או עבודה בתחום מכניס יותר. ברגע שהבנו מה השעות הטובות, הבינוניות והגרועות שלנו, המשימה היא פשוטה יחסית: לחלק אותן לבלוקים של עבודה, ואז לשבץ את המשימות שלנו בהלימה לכשירות החשיבה שלנו בכל שעה. וכדי לחדד - אני למשל בדרך כלל מחלק את היום שלי לשני בלוקים של עבודה – בלוק הבוקר (השעות הטובות שלי), ובלוק אחה״צ (השעות הבינוניות שלי). כל בלוק נמשך בין שעתיים לארבע, כתלות בדדליינים, ובכל אחד משובצות משימות שתואמות את רמת הריכוז שלי באותן שעות ביום. בבלוק הבוקר אשתדל לשבץ את המשימות שדורשות הכי הרבה מחשבה. שם קוד – ״בלוק יצירה״. למשל – פירוק של פרק חדש, כתיבת עמודי תסריט חדשים, או שכתוב מורכב. אחרי הבלוק הזה אשבץ הפסקה של בין שעה לשעתיים, שאידיאלית תכלול אוכל ושנ״צ. ואז אחזור לבלוק אחר הצהריים (השעות הבינוניות שלי), שבו אשבץ משימות שדורשות מחשבה, אבל פחות. שם קוד – ״בלוק עריכה״. למשל- שכתובים טכניים או פשוטים יותר, מחקר, פגישות עבודה. בתקופה של דדליין מתקרב או של הפקה, לעתים אצטרך להמיר גם את בלוק העריכה לבלוק יצירה, כדי לכתוב עוד עמודי תסריט (בהקשר הזה, ראו נושא השנ״צ בהמשך...). את המשימות שדורשות מינימום חשיבה, כמו פגישות עבודה לא דחופות, לוגיסטיקה, חשבוניות, מיילים, קריאת בלוגים על תסריטאות וכו׳ – אשתדל לשמור לשעות הגרועות שלי, לשעות הבין-לבין (שם קוד – ״בלוק מיילים״). בלוק כזה יכול להתפרש על שעות שונות ביום – למשל, חצי שעה בסוף בלוק של עבודה, או מייד אחרי האוכל, או מאוחר בערב. בתקופות לא עמוסות מדי או בתקופות עם הרבה לוגיסטיקה, לעתים אחליף את ״בלוק העריכה״ של אחה״צ ב״בלוק מיילים״. ואיך נחלק את הזמן בתוך הבלוקים עצמם? האם נשב ונתרכז בכתיבה או בעריכה במשך שעתיים, שלוש, ארבע שעות רצופות? לרוב, לא. גם כשנמצאים ב״כושר״ כתיבה, לכתוב למשך פרקי זמן ארוכים כל כך זה נדיר, לפחות עבורי, ולא משהו שאני יכול לבנות עליו. אני משתדל לייצר בתוך כל אחד מהבלוקים מיני-בלוקים בני שעה עד שעה וחצי כל פעם, ואז לעשות הפסקת קפה-נשנוש-טלפון של 15-10 דקות. כלומר, לפרק את הבלוקים עצמם לשתיים-שלוש חתיכות שבכל אחת מהן אבצע לרוב משימה אחת. כשהריכוז פחות מיטבי, ניתן גם לחלק את הבלוקים לחתיכות קטנות עוד יותר, כמו בטכניקת פומודורו – כלומר 25 דקות של עבודה, 5 דקות הפסקה וחוזר חלילה. הנה המחשה ויזואלית של איך יום כזה עשוי להיראות: כמה טיפים נוספים, על בסיס טעויות שאני מוצא את עצמי עושה – 1) לא לשבץ פגישות על השעות הטובות. נכון, הרבה פעמים אלה גם השעות הכי מבוקשות לפגישות, כי כולנו מעדיפים באופן כללי שלא לעבוד, אבל זה מתכון בטוח לשריפת יום כתיבה. 2) לא לפתוח את יום העבודה במענה על מיילים לא דחופים, שהורגים את המומנטום ותמיד משאירים בדיוק לא-מספיק-זמן כדי לעשות עבודה משמעותית. 3) לא – ואני מדגיש פעם נוספת, לא – לשבץ יום שלם ל״עבודה״ בלי שום חלוקה פנימית או מגבלה כלשהי. אצלי זה לרוב יביא למינימום עשייה. אני לא מאוד טוב, כך אני ממשיך לגלות, בהתמודדות עם בלוקים גדולים מדי של זמן. מפה ההיגיון בשיטה של חלוקה לבלוקים קטנים יותר ויותר (כל מי שחווה אי פעם חצי שעה קסומה של פרודוקטיביות בין פגישות מכיר את התחושה). בחירת המשימות כמו שאני מוצא עצמי אבוד מול בלוק גדול מדי של זמן, ככה אני גם מגלה שוב ושוב שבניגוד לתפישה שלי לגבי עצמי כתמנון של משימות, למעשה אני מולטי-טאסקר בינוני ומטה. שיבוץ של יותר משתיים-שלוש משימות מקצועיות ליום עבודה אחד אולי נדמה כבחירה חרוצה, אבל בשבילי היא לעתים קרובות חורצת את גורלן של אותן משימות להידחות בעוד יום. המצב המיטבי מבחינתי, הוא משימה אחת גדולה בבלוק השעות הטובות (אצלי כאמור זה הבוקר), ומשימה אחת גדולה לבלוק השעות הבינוניות. אם אפשר ששתי המשימות של אותו היום יהיו שייכות לאותו פרויקט, מה טוב. מה לגבי היקף המשימות עצמן? עדיף שיהיה ריאלי, כזה שישאיר לנו מקום להפתיע את עצמנו לטובה, במקום שנישאר תמיד עם טעם של אכזבה חמצמצה שהבשילה לכדי שנאה עצמית. למשל, אם אני יודע שכמות העמודים הסבירים שאני יכול לכתוב בבלוק עבודה אחד היא 5, אנסה לכוון ל-3 או 4. אני גם אשתדל לתכנן מראש לו״ז שנותן לי מספיק ימים כדי לסיים את הדראפט לפי קצב הכתיבה הפסימי יותר (פלוס יום-יומיים לשכתובים). כמה טיפים נוספים מניסיון מר: 1) לא להציב משימות לא-ריאליות כמו לכתוב פרק שלם ביום, וככה לייצר תסכול שיתגלגל בתורו לחרדה ומשם לתיעוב עצמי, ובסוף גם יביא להספק נמוך יותר. 2) לא להתפזר על יותר מדי פרויקטים שונים ביום אחד. כשמדובר בתסריטאות ולא בהפקה – בעיניי שניים זה הגג. קל לשכוח שמעבר בין פרויקטים והתאפסות מחדש דורשים גם הם אנרגיה מנטלית וזמן. סט אנד סטינג אני מחבב מאוד את האמירה של חברינו הלועזים - ״אל תחרבנו היכן שאתם אוכלים״. אני לא בטוח אם באנלוגיה הזו כתיבה היא הלחרבן או הלאכול, אבל אני כן יודע שרצוי שהיא תיעשה באזור נפרד מפעילויות פנאי. בימים של ריכוז גבוה, אני מצליח לכתוב בעמדת העבודה שלי בבית. אבל זה דרש תרגול של שנים פלוס מגפה גלובלית. במרבית השנים שלפני כן, כתבתי בבתי קפה. לא יודע למה – אולי זו האשמה המובנית בנוכחותם של אחרים סביבי שלא מאפשרת לי לגלוש בטלפון באותה נינוחות. אבל התפוקה שלי בבתי קפה (עם אוזניות) גבוהה פי כמה מאשר בבית. גם עכשיו, בימים שאני מרגיש שהריכוז לא בשיאו, אני אצא לבית קפה כדי לכתוב ולעתים אספיק בשעתיים כמות עבודה של יום שלם. להלן המתכון שלי לבחירת בית קפה מתאים לעבודה: לא מקום קטן מדי (שלא להרגיש שאני תופס מקום שהיה נלקח על ידי לקוח משתלם יותר); לא קפה טוב מדי (שארגיש שצריכים אותי באותה מידה שאני צריך אותם); לוודא שהם בסדר עם נוכחותם של לפטופים; ולהשתדל להזמין פריט כלשהו על כל שעה של עבודה, גם אם מדובר בסודה. לגבי חללי עבודה משותפים, זה טריקי. אני אישית משתגע בספרייה. השקט גומר אותי. אבל אני יודע שיש אחרים שזה עובד להם. חלל העבודה האהוב עליי, שבו הצלחתי לעבוד הכי טוב, נסגר כבר לפני כמה שנים ומעולם לא מצאתי אחד ששחזר את ההצלחה. מדי פעם עדיין אנסה מקום חדש ואתפלל, אבל עד אז – נגזרו עליי חיים של קפה בינוני. כמה לקחים נוספים: 1) הקשיבו לעצמכם, ואל תפחדו להתנסות. מיקומים שונים עובדים לאנשים שונים. ככה למשל פיבי וולר-ברידג׳, שתהיה בריאה, כותבת במיטה. 2) בתי קפה שבהם תמיד נתקלים בחברים ומכרים הם אולי יותר אטרקטיביים, אבל הרבה פחות אפקטיביים. 3) לגיימריות וגיימרים - לא מומלץ שמחשב העבודה יחזיק עליו גם משחקים. עדיף מחשב אחר או קונסולה. אבל אם אין ברירה, אז רצוי לפחות שלא להתרגל לשחק במשחקי מחשב בפינת העבודה (ע״ע איפה שאוכלים). עזרים חיצוניים ועכשיו, לחלק המסובך פחות והכיפי יותר – רשימה! מי לא אוהב רשימות? אנשים רעים ומרירים. אז הנה אחת שבה ריכזתי עזרים חיצוניים לשיפור הריכוז: מוזיקה – לצערי האינסופי, מצאתי שמוזיקה עם מילים פוגעת לי בריכוז יותר משהיא עוזרת. מוזיקה ללא מילים, לעומת זאת, ובפרט באוזניות, מצליחה להשקיט את אותו הקול באחורי הראש שלי שמחפש כל הזמן דברים אחרים לעשות. כך משתפרת הפרודוקטיביות שלי פלאים. אפשר מוזיקה קלאסית, אפשר פסי-קול של סרטים, אבל הגו-טו שלי בשנים האחרונות הוא טרנד ה״לואו-פיי ביטס״. פשוט, חזרתי, מרגיע, עובד. אפשר למצוא את המקורי באופן חינמי לחלוטין ביוטיוב או בספוטיפיי (המלצה רותחת – אם בחרתם בספוטיפיי, היכנסו בתוך הפלייליסט ל-More options ובחרו באפשרות – Exclude from your taste profile. פשוט סמכו עליי בעניין הזה). מניעת הסחות דעת –כשאני מנסה לכתוב הגדולים שבאויביי הם הטלפון והדפדפן שבמחשב. ואני לא מדבר רק על צפייה עד הסוף של הסטורי (כן, יש כזה) – כדי להימנע מעבודה, יצא לי כבר לפתח הרגלים מוזרים ממש, כמו למשל להתעדכן באופן כפייתי בשער הדולר (סיפור אמיתי ודי מלאחרונה). בקיצור, דרושים עזרים חיצוניים גם פה. עבור המחשב, תוכנה שעבורי הייתה אפקטיבית במיוחד היא Cold Turkey Blocker, שמאפשרת לחסום אתרים ספציפיים ותוכנות שלמות באמצעות ״מנעולים״ שונים. החביב עליי הוא זה שדורש להקליד רצף ארוך ואקראי של תווים כדי לפתוח את הנעילה. בתשלום חד פעמי ניתן גם לרכוש גרסה שלה שמאפשרת חסימה לפי שעות ביום (התוכנה זמינה גם למק וגם לפי סי. מכיוון שאני פראייר לא מדובר בלינק ממומן, זו סתם תוכנה שאני מחבב). עבור הטלפון, אני מוצא שהאפשרויות של האייפון לא מספיק דרמטיות, ושבאופן מפתיע אני מצליח לפצח די מהר את הקוד בן 4 הספרות שאני בעצמי בחרתי. הפתרון הכי מוצלח שמצאתי עד כה זו אפליקציית Forest (זמינה ל-iosולאנדרואיד) שעולה כמה דולרים ומאפשרת לשתול עץ וירטואלי למשך פרק זמן שתקבעו מראש. בזמן זה לא תתאפשר גישה לרשימת אפליקציות שהוגדרו מראש. אם תנסו לסגור את האפליקציה, העץ ימות ויישאר לנצח נבול בתוך יער העצים הווירטואליים שלכם. יש גם אפשרות לרכוש סוגי עצים שונים, ואפילו לנטוע עצים במציאות, באמצעות נקודות שמרוויחים דרך נטיעת העצים הווירטואליים. בקיצור – חביב, זול, אפקטיבי למדי, אבל כן דורש משמעת כדי להחליט להפעיל את האפליקציה. וכמובן שבהיעדר משמעת זו, גם פשוט להרחיק פיזית את הטלפון זו תמיד אפשרות רצויה. שיטת התגמולים – בעתות מצוקה, ובמיוחד כשאני נדרש למשימה שממש לא מתחשק לי לעשות, לפעמים אנקוט בשיטה של תמריצים בידוריים. כלומר, אבחר סדרה קלילה שבא לי לצפות בה, או משחק פלייסטיישן ממכר, ואקבע מול עצמי שעבור כל שעת עבודה או איקס עמודים, ארוויח בין רבע לחצי שעה של צפייה או משחק. לא אידיאלי מבחינת ניהול היום, אבל עדיף בהחלט על לבהות במסך הריק. שנ״צ הכוח – הו, השנ״צ. וספציפית, שנ״צ קצר אחרי ארוחת הצהריים. כלי שהפך לחלק בלתי נפרד מהיום שלי, וביתר שאת אחרי גיל 30. מעבר להיותו דבר מושלם ומשמח בפני עצמו, החדות שהוא מייצר ביחס לזמן שמושקע בו (20 עד 30 דקות זה אידיאלי) הופכת אותו לעסק משתלם ביותר. הרבה פעמים אני מגלה שאני יותר יעיל אחרי השנ״צ מאשר אחרי שנת הלילה, ומצליח לכתוב כמות מפתיעה של עמודים. בנוסף, אם הבוקר התמסמס לו ולא יצא שום דבר, שנ״צ הוא דרך טובה לאתחל את היום ולתת לו הזדמנות שנייה. אנשים אחרים – כידוע, אחת התכונות המועילות של הזולת היא תחושת האשמה המעיקה שהוא מייצר בנו. כשעובדים על פרויקט משותף, תמיד יהיה קל יותר להתיישב לסשן פיצוח כשכבר קבעתם מראש שעה עם אדם אחר, וכל דחייה תיתקל בעיקום אף במקרה הטוב. בפרויקט שאינו משותף, שווה לנסות לייצר קבוצות ריכוז מצומצמות ו/או הצבת דדליינים הדדיים. לא בטוח שזה יעבוד, אבל היי לפחות לא סבלנו לבד. גישה מנטלית את כל הטעויות שכתובות לעיל טעיתי מספר לא מבוטל של פעמים. ולמרות שאני מודע אליהן, סביר מאוד להניח שאמשיך לטעות אותן. למעשה, את חלקן אני מתכנן לטעות שוב כבר מחר. והאמת שגם בימים שבהם אני עושה הכול ״נכון״, עדיין יהיו מקרים שבהם פשוט לא ייצא כלום. לכן חשוב להיות סלחניים לעצמנו, גם כדי לשמור על שפיות לאורך זמן וגם מטעמים פרקטיים – כדי לתת עוד הזדמנות להמשך היום, שאולי יהיה פורה יותר. תמיד יש עוד בלוק זמן, תמיד יש עוד יום. אנחנו במרתון ולא בספרינט. וזכרו תמיד, שאפילו אהרון סורקין לא מצליח לכתוב במרבית הימים. אז אלה הכלים שבהם אני משתמש. אבל אין ספק שיש עוד המון. מוזמנות ומוזמנים לכתוב בתגובות מה עוזר לכם. מכיוון שאני מתכנן להמשיך עם עניין הבלוג הזה, אפשר גם לכתוב לי בפרטי (בטופס שפה בתחתית העמוד) על אילו נושאים תרצו לראות פוסטים עתידיים בבלוג. ובינתיים, שתזכו לבלוק של כתיבה ולא לבלוק כתיבה!

אני אף פעם לא אצליח לכתוב שוב. או שזה לפחות מה שאני אומר לעצמי בראש, מספר פעמים ביום, בשבועות האחרונים. כי איך אפשר לעסוק ביצירת סיפורים בתקופה שבה סיפורים מרגישים כל כך קטנים, כל כך חסרי חשיבות? למי בכלל אכפת עכשיו מדברים כמו סדרות טלוויזיה? איך אפשר אפילו לחשוב על לכתוב יצירות בדיוניות, כשהמציאות כל כך קשה, מפחידה, שואבת? זה אולי הזמן לומר את המובן מאליו - לא ככה חשבתי שאתחיל את הבלוג הזה. הוא קיים בראש שלי כבר תקופה ארוכה, כמשהו שציפיתי לו. בריחה משגרת העבודה, הזדמנות לחקור את תהליך היצירה שאני כל כך אוהב ולחלוק זאת עם אחרים. ממש לא חשבתי שהפוסט הראשון בו ינבע מתוך מצוקה ופחד כל כך מוחשיים. אבל ככה יצא. החקר האינטלקטואלי בשאלות על מלאכת הכתיבה יצטרך לחכות להמשך. כרגע אני צריך לתת לעצמי תשובות לשאלה מיידית הרבה יותר - איך אפשר בכלל לכתוב עכשיו? עבורי השאלה היא לא רק פילוסופית, היא גם פרקטית. בתור מי שמתפרנס מכתיבה עלילתית, עלויות שכר הדירה והאכילה הרגשית שלי תלויים בשאלות איך, מתי ואם בכלל אוכל לשוב ולעסוק במה שאני עושה (ובימים מסוימים, גם אוהב לעשות). תוך כתיבת המילים האלה, מאחורי החלון שבו אני מקליד, מסתתר עוד חלון של וורד עם דראפט חדש של פרק, שעליו מתנוססות המילים – עדכון אחרון: 6.10.23. דראפט שלא נגעתי במילה ממנו מזה שבועיים. יש גם לומר שעל אף שפוסט זה נכתב בזמן קשה במיוחד – שבועיים לתוך מלחמה מהנוראיות שידענו, בשיא הדיכאון והחרדה הקיומית (אני מקווה לפחות שזה השיא) – השאלה איך אפשר לכתוב עכשיו לא זרה לי גם בשגרה. אני מנחש שלא רק לי. היא יכולה לצוץ בתקופות רבות. עבורי, ועבור רבים אחרים, כל השנה האחרונה הייתה כזו. שנה של הפרעת קשב מתמשכת. נדמה לי שבמהלך השנה האחרונה לא חלף יום שלא הרהרתי בו על החלפת מקצוע (לשם השוואה, מדובר בעלייה של פי 2 בערך מהתדירות הרגילה), ולא הייתה מודעת דרושים בחנות שלא עצרתי להביט בה לכמה רגעים, מנסה לדמיין איך ייראו החיים מעכשיו אם פשוט אקח את העבודה בדוכן המיצים. אז איך אפשר בכלל לכתוב עכשיו? אולי השאלה שצריך לענות עליה קודם היא, האם סיפורים חשובים עכשיו? התשובה שלי לעצמי (והיא טרם הניבה מילה כתובה אחת, אבל כולי תקווה) – היא שכן. בטח שכן. לא? כן. אולי. כן. רגע, אבל למה בעצם? אז הנה המחשבות שלי, נכון לרגע זה, ללמה סיפורים הם כן חשובים כרגע: 1. סיפורים עוזרים לנו להסביר את העולם. אם אתם חיים בעולם, אולי מוכרת לכם התחושה שהמציאות מטיחה בכם רצף בלתי פוסק של אירועים טראומתיים, שמציפים ומאיימים להטביע, שלא מאפשרים לנשום, שיוצרים תחושה של חוסר שליטה, של בלבול ושל חוסר משמעות. מכירים? מזל טוב, אתם חיים בעולם. איזה מזל שיש סיפורים – מכשיר שכל תכליתו לייצר קשר סיבתי בין אירועים, להפיק מהם היגיון ולהטעין אותם במשמעות. זה מה שהחדשות עושות, במידה רבה – אלא שלא פחות משהן עושות סדר בעולם, הן גם מזכירות לנו כמה זוועות הוא מכיל, ומה מניין הטילים המדויק של שכנינו. פחות מתאים לכרגע. סיפורים בדיוניים, לעומת זאת, יכולים לספק לנו תחושת משמעות גם מבלי לעסוק ישירות בתקופה שבה אנו נמצאים, או במציאות שאותה אנו חיים. אני, למשל, בשבוע האחרון, מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לסצנה ספציפית מסרטי ״שר הטבעות״ (שמורה במערכת, ניחושים נכונים ייענו באימוג׳י). הסצנה אמנם לא עוסקת במלחמה בדרום, אבל היא מספקת לי כלים שעוזרים לי להסביר את המציאות סביבי. וזה כבר בכלל לא מעט לקבל מסיפור בדיוני. שלא לדבר על זה שחלק גדול מפילוסופיית התזונה שלי לקוח מההוביטים. 2. סיפורים עוזרים לנו להרגיש פחות לבד. התקופה הזו קשה במיוחד. שלא לומר – מעוררת בכי ספונטני במקומות לא צפויים. שלא לומר – בכיתי השבוע בזמן שחתכתי גזר. אבל לסיפורים – כפי שצ׳ארלי קאופמן ניסח זאת נפלא בהרצאה שלו מ-2011 – יש בין השאר את הכוח המיוחד לעזור בכך שהם גורמים לנו להרגיש פחות לבד. אף הסבר רציונלי ללמה הכול יהיה בסדר, מנומק ככל שיהיה, לא ישתווה לחיבור רגשי רגעי לדמות שנדמה לנו שאנחנו ממש מבינים מה היא עוברת עכשיו, פשוט כי אנחנו עוברים את זה גם. 3. סיפורים הם תרגול של אמפתיה. זו אולי התשובה החשובה ביותר מבחינתי. אחד הדברים שהכי חסרים בתקופה הזו, ובתקופות כאלה, ובתקופות בכלל, הוא אמפתיה. הרצון והנכונות הפשוטים להבין את האחר. אמפתיה כלפי כל אחד – בין אם אלה האנשים קרובים אלינו ביותר, הווכחנים הקבועים ברשתות החברתיות, ה״עולם״ שלא מבין אותנו, וכן, גם אלה שחיים מעבר לגבול. בסוף, אם כולנו היינו נחשפים לסדרת דרמה עשויה היטב שמספרת את סיפור החיים של אדם שאנחנו בקונפליקט מולו, מן הסתם הקונפליקט היה נראה אחרת לגמרי. אם גם הוא בתורו היה נחשף לסדרה על חיינו, עד ששנינו היינו מכירים ומבינים זה את זה, על כל הפגמים והקשיים, כמו שאנחנו מכירים ומבינים דמויות בסדרה אהובה – כנראה שהיו הרבה פחות קונפליקטים בעולם. עצם ההבנה של האחר פשוט לא מאפשרת שנאה אמיתית. והנה החדשות הטובות – סיפורים הוכחו מדעית כמוליכים יעילים ביותר של אמפתיה. בתור תסריטאיות ותסריטאים עלינו להיכנס מדי יום לראשיהן של דמויות שונות מאיתנו בתכלית, לנסות להבין אותן ולנהוג כפי שהן היו נוהגות. כשאנחנו צורכים סיפורים, אנחנו עושים את אותו הדבר – צוללים לחייהן של דמויות וזוכים להציץ לעולמות שאנחנו לא מכירים, שאף פעם לא היינו נחשפים אליהם, לומדים להבין ולהזדהות איתם. לא הייתי מגזים ואומר שהמפתח לשלום עולמי בידינו, אבל לכל הפחות, אולי המפתח לוויכוחים קצרים יותר בתגובות. אז כן, העולם צריך סיפורים, גם עכשיו. אבל חשוב גם לומר – זה לא תמיד קל. כי אותה אמפתיה שנדרשת בשביל לכתוב, היא גם במידה רבה מותרות. עבורי לפחות, קשה מאוד להיות אמפתי כשאני לא מרגיש ביטחון אישי, או כשאין לי את האנרגיה המספקת. אני יכול רק לדמיין את הקושי כשמדובר בסכנת חיים מיידית ליקיריי או לי. אמפתיה בהיקפים שכתיבה דורשת יכולה להיות פריבילגיה של אלה שלא נמצאים בעצמם במצוקה כרגע. אז מה עושים אם הבנו שסיפורים הם חשובים בתקופה הזו, שכתיבה היא חשובה בתקופה הזו, אבל זה פשוט לא יוצא? הפתרון שלי כרגע הוא להבטיח לעצמי מספר הבטחות, ואני שומר לעצמי את הזכות להפר אותן לחלוטין במידת הצורך. הנה הן: אני מאוד אשתדל לתרגל אמפתיה גם כלפי עצמי. זה מתחיל מלהכיר בכך שלא תמיד אצליח לכתוב. זה נכון לתקופה קשה, וזה נכון גם ליום-יום. יש ימים – ובתקופות כמו זו, הרבה יותר מאחד או שניים – שפשוט אי אפשר. למעשה, בכל יום נתון ייתכן שלא אצליח לגייס את האמפתיה ואת הריכוז הנדרשים כדי לכתוב, וזה בסדר. התנאים הנדרשים לכתיבה הם שבריריים, ולכעוס על עצמי בעניין הזה לא יועיל יותר מדי. זה בטח לא יעזור לי לעמוד בדדליין. אם ניסיתי לכתוב וכלום לא יוצא, אשתדל להיות מפיק נדיב כלפי עצמי, להביע הבנה, ולשחרר את היום הזה. אידיאלית, אשתדל להשקיע אותו בשיפור מצבי הנפשי, כסוג של השקעה להמשך. זה יכול לכלול מדיטציה, התנדבות, או כל דבר אחר שעשוי לעזור. אם זה יתאפשר, אנסה גם להכין את השטח לקראת היום הבא שבו אנסה שוב לכתוב – למשל דרך תחקיר, או צפייה ביצירות שממלאות אותי בהשראה רלוונטית. אם ממש ארגיש הרפתקן, אנסה אולי להעמיד שלד, תשתית לפעם הבאה שבה אוכל לכתוב. משהו שיקל מעט על ההתנעה. קבלת החלטות טנטטיביות לשכתוב. ראשי פרקים. משפט ראשון. משהו. שהדף מחר יהיה רק קצת פחות מסנוור בלובנו. בקיצור, אני מבטיח בזאת לעצמי לנסות לכתוב בכל יום שזה מתאפשר. או לכל הפחות, לשאוף לייצר את התנאים המיטביים והמיטיבים ליצירה, ולחכות. לא ללחוץ עליה יותר מדי, אבל לא לוותר עליה לגמרי. רק להשאיר לה דלת פתוחה. כי בסופו של דבר, דרך הדלת הזו ייכנסו סיפורים – והם יהיו נחוצים עכשיו יותר מאי פעם.

אם להתעלם מהדמוקרטיה המתפוררת , הנה משהו שנתן לנו זריקת עידוד נחוצה, מוערכת מאוד: עונה 2 של "המפקדת" שוב הייתה הזוכה הגדולה של פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, עם 8 פרסים (מתוך 16 מועמדויות), כולל סדרת הדרמה הקומית הטובה ביותר והכתיבה הטובה ביותר בסדרה קומית - שניהם בפעם השנייה ברציפות 😍

בעסקה ראשונה מסוגה עם נטפליקס, תאגיד השידור הישראלי ״כאן״ יהפוך 7 סדרות נבחרות לזמינות בנטפליקס, לצפייה בישראל בלבד. ביניהן, שתי העונות של ״המפקדת״ (באנגלית Dismissed) אשר יהיו זמינות החל מאפריל 2023. https://www.timesofisrael.com/netflix-israel-to-air-kan-11-shows-including-checkout-dismissed-cramel/

המועמדויות לפרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לשנת 2022 הוכרזו, ועונה 2 של הסדרה שלנו ״המפקדת״ הצליחה להשוות את ההישג של עונה 1, עם 16 מועמדויות! בין אלו מועמדויות לסדרת הדרמה הקומית הטובה ביותר ולכתיבה הטובה ביותר בסדרה קומית. טקס הענקת הפרסים יתקיים ב-28 במרץ 2023.

עכשיו אחרי פרק סיום העונה השנייה, ששודר בתחילת השבוע, אנחנו רשאים להכריז סוף סוף ש-״המפקדת״ חודשה לעונה נוספת, שתשודר ב-2024! תודתנו נתונה למעריצים המדהימים של התוכנית על ההתלהבות המדהימה שלהם, ולגוף השידור המדהים שלנו כאן11 על התמיכה והאמון המתמשכים.