זמן להיות דרמטיים

בתוך חודשים ספורים, עלולה להיכחד מרבית היצירה הישראלית לטלוויזיה. כן, לצערי קראתם נכון. לא רק התאגיד, אלא חלק עצום מהיצירה המקורית כולה כמו שאנחנו מכירים אותה – דרמה, קומדיה, ילדים, דוקו, סאטירה ועוד – עלול להיעלם כתוצאה מהמהלכים שמבצע בימים אלה שר התקשורת שלמה קרעי. ואת כל זה הוא יעשה, פחות או יותר, בטעות. 

אני יודע שזה לא סוג הדברים שמתחשק לנו לשמוע כרגע. וכן, זה לא פייר. אין לנו אנרגיות, דברים קשים בהרבה קרו ועודם מתרחשים, ועדיין – מדובר באזעקת אמת. אם אנחנו רוצים להמשיך ליצור ולצרוך תרבות ישראלית בטלוויזיה – אנחנו חייבים לגייס את הקשב והכוח שנותר לנו.

הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות שבהן ניסו לסגור את התאגיד, האיום יותר מורכב ומתוחכם (ואפקטיבי), ומגובה בתזמון מסוכן במיוחד. אז בפוסט הקרוב אני אנסה להסביר – בקצרה ככל האפשר – מה בעצם קורה, איך זה ישפיע עלינו, ומה אפשר לעשות כדי לעצור את זה.

אז מה בעצם קורה?

מאז תחילת כהונתו, שר התקשורת קרעי מתכנן להעביר רפורמה בתקשורת הישראלית שמטרתה המוצהרת היא לייצר תחרות, אבל בפועל תחליש את כל גופי התקשורת בישראל שמשדרים חדשות, תשתלט על חלקם ותסגור אחרים (מלבד אחד, אשאיר לכם לנחש איזה).

אלא שרפורמות כאלה קשה להעביר. לכן הוחלט להעביר את הרפורמה הזו בשיטת הסלאמי המפורסמת, באמצעות 16 חוקים נפרדים שמוגשים כהצעות חוק פרטיות. מה זה אומר שהן פרטיות? שהן לא דורשות שום עבודת מטה מקדימה שתבחן את המשמעויות, את ההשלכות, מקרים מקבילים בעולם, או בקיצור – בלי שום תוכנית עבודה אמיתית. ואכן ניכר שעבודת מטה כזו לא נעשתה. כמו כן, הצעות פרטיות לא מחויבות לעבור דרך הייעוץ המשפטי שעשוי למצוא, סתם נגיד, שהן לא חוקיות.

בין הצעות החוק הפרטיות האלה תוכלו למצוא ממתקים כמו: חוק להפרטת התאגיד (שנאמר כבר בפירוש על ידי יוזמיו שמטרתו היא לסגור את התאגיד ולמכור את נכסיו); חוק תקציב התאגיד (תוכנית גיבוי למקרה שהחוק הקודם ייפול, הצעה שתכפיף את תקציב התאגיד לתקציב המדינה וכך תאפשר לחנוק אותו תקציבית ו/או להפעיל עליו לחצים פוליטיים); מתן סמכות לשר התקשורת לסגור ערוצי טלוויזיה ואינטרנט פחות או יותר כאוות נפשו; הלאמה של שיטת הרייטינג שתיתן למשרד התקשורת יכולת לעוות את הנתונים כרצונו (כוח פוליטי עצום על הערוצים המסחריים); הורדת מכסות תוכן מקורי מהערוצים המסחריים (הרחבה בהמשך); סמכות לשלטון לבצע חיפושים באולפני טלוויזיה (ואם זה נשמע לכם מוכר אז כנראה חייתם תחת הממשל ההונגרי, שממנו נלקח הרעיון); ועוד ועוד הצעות מדירות שינה. סיכום של כלל ההצעות והשלכותיהן תוכלו למצוא במצגת שלקוחה מהרצאתה המצוינת של ליאורה ניר, פה.

כל ההצעות האלה אינן תיאורטיות – הן כבר מקודמות במלוא הכוח. המדוברת יחסית מביניהן היא חוק סגירת התאגיד שעבר בקריאה טרומית רק בשבוע שעבר. אבל גם אם החוק הספציפי הזה ייבלם – מה שממש לא בטוח שיקרה – מספיק שיעברו חלק מהחוקים האחרים כדי שהתקשורת החופשית בארץ תסבול מכה קשה. מי שלא יציית, ייסגר. ומי שיישאר, יהיה מפוחד מכדי לדווח אמת שלא נוחה למשטר. 

היצירה הישראלית המקורית היא אפילו לא המטרה פה. המטרה היא החדשות. היצירה המקורית היא מה שנקרא ״נזק אגבי״. אלא שהנזק האגבי הזה עלול למחוק את היצירה הישראלית כולה. ככה בקטנה.

אז איך זה ישפיע עלינו?

אני מניח רגע את ריסון התקשורת החופשית בצד – על אף שזו מטרת הרפורמה האמיתית, שתביא להידרדרות היסטורית בדמוקרטיה הישראלית – פשוט כי זה לא התחום שלי, וחכמים ממני יכולים לדבר על כך יותר בידענות. 

בואו נתחיל משאלה בסיסית יותר: למה בכלל צריך כסף ציבורי בשביל ליצור תוכן ישראלי? או במילים אחרות, למה אנחנו צריכים לשלם על זה? הסיבה היא – כשל שוק. בענף התרבות במדינת ישראל השוק הצרכני קטן מכדי לתמוך כלכלית במרבית ענפי התרבות, ובהם בענף הטלוויזיה. במילים אחרות – רוב תוכן המקור הטלוויזיוני בעברית הוא לא רווחי, בלי שום קשר לאיכות שלו. על מנת שתתקיים תרבות ישראלית, נדרשת תמיכה תקציבית מהמדינה. זו פשוט המציאות העובדתית. לגיטימי בהחלט להחזיק בתפיסת עולם כלכלית שדוגלת בשוק חופשי ובהגברת התחרות, אבל צריך להבין את ההשלכות במקרה הפרטי של התרבות הישראלית: בלי רגולציה ותמיכה תקציבית – אין אותה. עד כדי כך פשוט. ומי שמספר לכם אחרת, כמו שאומרים, כנראה מוכר לכם משהו.

רוצים הוכחה פשוטה? תסתכלו על סלקום ופרטנר. שניהם גופים שמשדרים דרך האינטרנט. בגלל שהחקיקה בישראל מיושנת ואף פעם לא התעדכנה כדי לכלול רגולציה שכוללת שידור באינטרנט, נוצר מצב בו סלקום ופרטנר פשוט לא מחויבות ביצירה מקורית. וכך, בכמעט עשור של פעילות, שתיהן לא ראו לנכון להשקיע בתוכן מקורי ישראלי בכלל. קשה להאשים אותן – זה לא עסק משתלם, ואיש לא מכריח אותן. אבל זה סמן מבהיל לגבי מצב התוכן הישראלי במצב של היעדר רגולציה שמעודדת יצירה. 

אבל למה כשמדברים על סגירת התאגיד בעצם מדברים על החרבת היצירה הטלוויזיונית כולה? הרי מדובר רק בגוף שידור אחד, לא? מה עם האחרים? אז קודם כל חשוב להבין שכבר היום חלק עצום מהיצירה הישראלית נעשית עבור תאגיד השידור, בין אם זה כאן11, כאן חינוכית, מכאן, דיגיטל, רדיו ועוד. זה כי תקציב התאגיד מוקדש בחלקו הגדול ליצירה מקורית ובניגוד לגופי שידור אחרים, תקציב זה מוגן בחוק ואינו תלוי באינטרסים מסחריים, במפרסמים או במנויים. זה בניגוד למשל לקשת, שיודעת שמאסטר שף תביא הרבה יותר צופים עבור המפרסמים שלה מכל סדרת דרמה או קומדיה.

במצב הנוכחי הזה גם אם היה מדובר בפגיעה רק בתאגיד, זו הייתה מכה אנושה ליצירה הישראלית. אלא שלא מדובר בפגיעה רק בתאגיד. יס והוט, שני הגופים המשמעותיים הבאים בכמות היצירה המקורית, מסיימים את הרישיון שלהן בחודשים הקרובים וצפויים לעבור לשדר אך ורק על רשת האינטרנט, שם – אתם אולי זוכרים ממקרה סלקום ופרטנר – אין רגולציה שתחייב אותן לייצר תוכן ישראלי מקורי, שהוא כאמור עסק לא משתלם. 

אז הורדנו מהשולחן את כאן, יס, והוט. מי נשאר? קשת ורשת. אם נדמה לכם שהן לא מפיקות סדרות רבות גם היום, אתם לא טועים. אלא שבזכות החוקים החדשים גם הרגולציה המועטה שהופעלה עליהן, תופחת בחצי. בין השאר, אגב, גם תוסר מרשימת הסוגות שמחויבות בהפקה לפי הרגולטור קטגוריית הסאטירה. כלומר, אם ערוץ ירצה להפיק מתקציבו תוכנית סאטירה, זה לא ייחשב לו כחלק ממכסת התמיכה שהוא נדרש לה ביצירה מקורית (מה שמכונה ״סוגה עילית״). ככה תהפוך ברגע הפקה של תוכניות סאטירה ללא-כלכלית. למה? אפשר לנחש.

אז מה כל זה משאיר לנו? כמעט כלום. 

אפשר לשאול – האם בכלל צריך תרבות ישראלית? אני לא יכול להתעלם מזה שבסופו של דבר, אני מדבר פה גם מפוזיציה של יוצר, שיש לו אינטרס מובהק שתהיה כזו. אבל נדמה לי שמבחינת רובנו, סדרות ישראליות – ואני אפילו לא מדבר רק על סדרות התאגיד והחינוכית – הן חלק מהזהות שלנו. חלק ממה שהופך אותנו לשייכים לעם מסוים. חלק מהשפה והחוויה המשותפת שלנו. אז אם מסיבה כלשהי לפרק את הזהות של עם היא המטרה שלכם – אני יכול בהחלט להבין למה מחיקת התאגיד והיצירה המקורית היא תחנה חשובה בדרך.

אגב, אני לא היחיד שמרגיש ככה. עמדת הציבור היא חד-משמעית בעד קיומו של תאגיד השידור – בסקר שנערך רק בסוף השבוע הקודם בחדשות 12, נמצא שכ-58% מהישראלים נגד סגירת התאגיד, רק כ-22% תומכים בכך, והאחרים לא יודעים. כך שגם לא מדובר פה בהגשמת רצון הרוב, אלא ב... משהו אחר. 

אחת הטענות הפופוליסטיות, שלמרבה הצער תפסה תאוצה, היא שלא רבים צופים בתאגיד. זהו שקר מניפולטיבי, שמסתמך בכוונה רק על הצפייה הלינארית שמזמן אינה נתון רלוונטי, בעוד שהיתרון הגדול של תכני התאגיד הוא זמינותם בחינם ברשת – שם הם נצפים במאות מיליונים על ידי מגזרים רבים ומגוונים. רק השבוע הוכרז כי בפעם השלישית ברציפות, אחד מפרקיה של "קופה ראשית" הוכתר לסרטון הנצפה ביותר ביוטיוב ישראל.

יש גם לומר שכל זה קורה במקום הרפורמה שדווקא כן הייתה צריכה לקרות בתקשורת: זו שתחיל רגולציה על גופים כמו פרטנר, סלקום, נטפליקס, דיסני, וכל מי שבוחר לשדר בישראל. כזו שתחייב אותם להחזיר כספים לשוק היצירה המקומית בתמורה לכסף הרב שהם לוקחים מכולנו, ובתמורה למנויים שהם גוזלים מגופים מקומיים שכן מחויבים לרגולציה. צינור חמצן ליצירה הישראלית, שנחוץ בדחיפות, ובמקומו הוחלט להזריק רעל.

לבסוף, יש לציין גם את האלפים הרבים של משפחות שתלויות כלכלית בתאגיד בפרט ובתעשיית הטלוויזיה בכלל, ועומדות להיפגע קשות. ביניהן גם שלי. אבל אני לא מצפה מהממשלה, ואפילו לא מרוב הציבור, שיצאו מהכלים בגלל הפרנסה שלי. אני גם לא מצפה שכולם ידברו על המתקפה על היצירה הישראלית בזמן שמסביב החברה שלנו מתפרקת, המלחמה הנוראית בעזה מסתמנת כמלחמת נצח והחטופים עדיין לא בבית. ועדיין, אם נאבד בדרך את התרבות והתקשורת, כולנו נתעורר ביום שאחרי למדינה חשוכה הרבה יותר.

אז מה אפשר לעשות?

האם בג״צ לא יעצור את כל זה? אולי, אולי לא. ממש לא בטוח, בתקופה שבה בג״צ בעצמו נעשה שמרני, מוחלש ומאוים. בכל מקרה, כנראה שגם בג״צ בשיא כוחו לא יכול לבלום את הכול. לעצור 16 חוקים זה לא עניין פשוט. לצערנו, מתכנני המהלך הפיקו לקחים מהעבר.  

אז מה כן אפשר לעשות? קודם כל – ליידע ולהרעיש. 

לא סתם כל המהלך הזה נעשה בחסות המלחמה, התשישות והדכדוך שהיא משרה ברבים מאיתנו. יש פה ניסיון להעביר את הדברים מתחת לרדאר הקולקטיבי שלנו. לכן בניגוד לפעמים הקודמות שבהן סגירת התאגיד נבלמה בזכות אלפי אנשים שיצאו לרחובות – הפעם מהלך הסגירה בהחלט עשוי להצליח. זה אלא אם נעשה רעש ונבהיר לשלטון שלמתקפה הזו יהיו מחירים ציבוריים.

שתפו תכנים בנושא, דברו עם אנשים סביבכם, גם ובמיוחד עם כאלה שלא קשורים לתחום. גם ובמיוחד עם כאלה שלא שייכים למילייה שלכם. תדאגו שכולם ידעו שאם לא ייעשה משהו ועכשיו, בתוך כמה חודשים לא תהיה קופה ראשית, לא שקשוקה, לא טהרן, לא כראמל, לא בואו לאכול איתי, לא האחיין שלי בנץ, לא מונדיאל בחינם, לא השתתפות באירוויזיון, ועוד ועוד ועוד.

הצטרפו לקבוצות המאבק ברשת – כמו קבוצת שומרי מסך, או מטה היצירה הישראלית (פייסבוק, אינסטגרם), או קבוצת הוואטסאפ הזו ליצירת תוכן במאבק נגד חיסול התאגיד. אם אתם/ן חלק מתעשיית היצירה המקומית, הצטרפו לאיגוד התסריטאים או לאיגוד הבמאים או לאחד האיגודים האחרים.

צאו. הפגינו. הצטרפו לכנסים ולאירועי המחאה שיש ועוד יגיעו. תעשו כמה שיותר רעש. במאבקים הקודמים על התאגיד זה עבד – הפעם זה פשוט קצת יותר מאתגר להקים ולהוציא אנשים. רוצים להגיע לוועדות הכנסת בנושא? בשבועות הקרובים יש כמה וכמה מהן, ונציגי המאבק יהיו שם וישמחו שתצטרפו – פרטים בלינקים לעיל. רעיונות לפעולות מחאה יצירתיות? ברינג איט און. יכולת להגיש בג״צים – בונוס. כל מקל בגלגלים של החקיקה שיעזור לנו לשרוד עד הבחירות הבאות הוא מבורך.

בקיצור, אם אנחנו מעוניינים בהישרדות הדרמה הישראלית, זה הזמן שלנו – גם אם זה מנוגד לחלוטין לאופי היומיומי שלנו – להתחיל להיות דרמטיים.

ושיהיה לכולנו (טוב, בניכוי שרי הקואליציה) בהצלחה.